א. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא ברלינר, השופטים טל ושיצר) מיום 6.2.05, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל אביב יפו (השופטת פראג), שגזר את הדין ביום 29.12.03.
ב. על פי כתב האישום, נהג המבקש ביום 3.3.01 בשעה 01:30 ברכב פרטי ברחוב שיטרית בתל אביב. באותה עת היה המבקש נהג חדש, בעל רשיון ממאי 2000; ימים אחדים לפני כן מלאו לו 18 שנים. עמו היו ברכב שלושה נוסעים. המבקש נהג ברכב במהירות 104 קמ"ש, אף שהמהירות המותרת בכביש היתה 60 קמ"ש בלבד. כנטען בכתב האישום, איבד המבקש ללא סיבה את השליטה ברכב, פגע באי תנועה שמשמאלו ואחר סטה לעבר המדרכה, עלה עליה, פגע בצד שמאל של הרכב בעמוד חשמל ונעצר לאחר מכן.
ג. לתאונה היו תוצאות טרגיות: שניים מן הנוסעים ברכב נהרגו, ונפצע הנוסע השלישי. משה בובליל המנוח נהרג במקום, אלי ברנס המנוח נפצע פצעים אנושים, הובהל לבית החולים ונפטר זמן קצר לאחר מכן, ואלון אביטן נפגע פגיעת ראש קשה, נותח בראשו ואושפז בבית החולים למספר ימים, שלאחריהם נזקק לכשלושה חודשי שיקום. המבקש עצמו נפגע אף הוא פגיעת ראש, ושוחרר מאשפוז לאחר מספר ימים. המבקש הואשם בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, נהיגה בקלות ראש שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, ונסיעה במהירות מופרזת.
ד. (1) בית המשפט לתעבורה, לאחר שמיעת ראיות, לרבות משפט זוטא באשר להודאות, הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וקבע כי התאונה ומות המנוחים, אירעו בשל נהיגתו הרשלנית וקלות הדעת בה נהג. עוד נקבע, כי המבקש נהג בחוסר מיומנות, הפגין העדר שליטה על הרכב, ונהג במהירות מופרזת.
(2) המחלוקת בין הצדדים בבית המשפט לתעבורה נסבה על שלושה עניינים עיקריים: ראשית, זהות הנהג בעת התאונה; שנית, אופן התרחשותה של התאונה; שלישית, קבילותן ומשקלן של הודאות המבקש.
(3) באשר למחלוקת הבסיסית בדבר זהותו של הנוהג ברכב, קבע בית המשפט לתעבורה כי המבקש הוא שנהג ברכב בעת התאונה, וזאת בין היתר, נוכח הודאות המבקש במספר הזדמנויות, הודעת אבי המבקש בה סיפר כי בנו אמר לו כי "עשה תאונה", אופן התרחשותה של התאונה, והממצאים בזירה.
(4) לשאלת אופן התרחשותה של התאונה קבע בית המשפט, כי הגורם העיקרי לתאונה היה נהיגה במהירות מופרזת ואבדן שליטה על הרכב. בהקשר זה נקבע, כי נקר שנמצא בגלגל האחורי אינו בבחינת גורם המנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות המבקש לבין קרות התאונה ותוצאותיה.
(5) עיקרה של המחלוקת הנוגעת לקבילות ההודאות, טענת הזוטא, מוקד בשתי הודאות מרכזיות של המבקש: הראשונה שבהן נגבתה על ידי החוקר טרטקובסקי סמוך לתאונה, והשניה נגבתה מהמבקש למחרת התאונה על ידי החוקר שומרון. המבקש לא הוזהר בגינן. בית המשפט קבע, כי שני השוטרים אשר גבו את ההודאות הללו לא עסקו בחקירה ממש בעת גבייתן, אלא באיסוף מידע אודות התאונה, ולפיכך לא חלה עליהם חובה להזהיר את המבקש. עוד צויין, כי לא היתה לחוסר האזהרה השלכה על רצונו החופשי של המבקש למסור אותן. נקבע עוד, כי הדו"חות והעדויות הרפואיות מצביעים על כך שהמבקש היה בהכרה בעת גביית ההודאות, ואופיין של ההודאות עצמן, בעיקר ההודאה השניה, מעיד על זיכרון פרטים ובהירות הדעת, וכי יש ליתן להן את משקלן המלא. נוכח האמור באה השופטת פראג לכלל מסקנה, כי לא ננקטו אמצעים פסולים בגביית ההודאות ולא נפגע רצונו החופשי של המבקש במסירתן.
(6) בבואו לגזור את הדין, שקל בית המשפט לתעבורה את עברו הנקי של המבקש, גילו, והמלצות שירות המבחן להימנע ממאסר בפועל נוכח פגיעתו של המבקש ומצבו האישי הקשה לאחר טראומת התאונה - אל מול חומרת העבירות, תוצאתן והחשיבות בהרתעה בעבירות מסוג זה. חרף נסיבותיו האישיות של המבקש, סבר בית המשפט כי בעבירות מסוג זה שלפנינו, יש לגזור עונשים שיש בהם הרתעה של ממש והגנה מפני קלות דעתם ורשלנותם של נהגים. על המבקש נגזרו עונש מאסר בפועל לתקופה של 15 חודשים, שישה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, פסילה בפועל מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו לתקופה של 8 שנים וקנס של 3,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו.
ה. (1) המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי. המדינה ערערה על קולת העונש.
(2) הערעורים נדחו. בית המשפט המחוזי השתכנע, מפי סגנית הנשיא ברלינר, בהתבסס על חומר הראיות, כי המבקש הוא שנהג ברכב. קביעה זו התבססה, בין היתר, על העובדה כי ניתנה הרשאה מבעל הרכב לנהוג ברכב דווקא למבקש, ועדויות שלפיהן בעת היציאה מהמועדון הוא שנהג ברכב. לשיטת בית המשפט המחוזי, העובדה שהמבקש נהג ברכב עד סמוך לזמן התאונה ושהוא האדם היחיד מבין יושבי הרכב שעצם נהיגתו עד סמוך לתאונה לא היה מוטל בספק, יוצרת חזקה שבעובדה, המתבססת על הגיון הדברים, כי הוא היה הנהג גם בזמן התאונה.
לעניין קבילות ההודאות - באשר להודאה הראשונה נקבע כי נוכח העובדה שלא צויין עדיין באותו מועד חשוד פוטנציאלי; חוסר האפשרות לחקור אחרים בנסיבות; רצון אמיתי של החוקר לברר עובדות יסוד; והפסקת החקירה על ידי הרופאים, אין מקום לפסול את ההודאה שבהודעה הראשונה או לכרסם במשקלה. באשר להודאה השניה קבע בית המשפט המחוזי, כי הגם שהיה מקום לאזהרה לפחות לגביה, אין סיבה שלא לפקפק ברצונו החופשי של המבקש, במיוחד בהתחשב בכך שהמבקש אמר גם לאנשים נוספים, ולא רק לחוקר, כי הוא שנהג ברכב. נקבע, כי המבקש היה בהכרה מלאה בעת גביית ההודאות, ואף צוין כי אביו שהה עמו בעת גביית ההודאה השניה. בית המשפט נדרש לניתוח הפסיקה בשאלת האזהרה, ואיני רואה מקום להוסיף על דבריו. באשר למשקל ההודאות סברה השופטת ברלינר כי אין סיבה שלא לייחס להן משקל מלא. נקבע, כי העובדה שהמבקש נהג ברכב לאורך כל הערב, ואביו של אלון אביטן הסכים לתת את מפתחות הרכב רק על בסיס הידיעה כי המבקש הוא שינהג - מספקת "דבר מה נוסף" הנחוץ בנוסף להודאות, ואף יותר מכך, ראיות העומדות לעצמן. באשר לחומרת העונש, סבר בית המשפט המחוזי כי בית המשפט לתעבורה שיקלל כראוי בין השיקולים השונים, וכי העונש מידתי אף אם נוטה לקולה. ניתן עיכוב ביצוע עד ליום 6.3.05.
ז. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור. המבקש טוען, כי יש לקבל את טענת הזוטא, שכן לא הוסברו לו זכויותיו טרם גביית הודאותיו. היעדר אזהרה והיותו לעת ההיא במצב בריאותי קשה, מעידים כי ההודאות לא ניתנו מתוך רצון חופשי, ומשכך עומדות הן בניגוד לחוק ולהלכה הפסוקה ומהוות פגיעה בלתי מידתית בזכויות יסוד. באשר לעונש טוען המבקש, כי לא ניתן בגזר הדין משקל להמלצות שירות המבחן, ובפרט לנזק העלול להיגרם בקטיעת קשר טיפולי שוטף, המתקיים עתה, עם שירות המבחן ושליחתו של המבקש למאסר. לבסוף נטען באשר למשקל הראוי שיש ליתן להימצאות ראיות אובייקטיביות המקימות ספק סביר בשאלת האשמה. בהקשר זה חוזר המבקש על טענתו כי המבקש לא נהג ברכב.
ח. (1) הלכה היא, כי רשות ערעור בערכאה שלישית לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית (משפטית או ציבורית), החורגת מגדר עניינו הישיר של המבקש (רע"פ 227/04 מכלוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט טירקל), וכן האסמכתאות המאוזכרות שם; רע"פ 3757/04 זידאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה). אין זה המצב במקרה דנא. פשיטא, כי גם בעצם ההחלטה של ערכאת הערעור שלא להתערב בממצאי בית המשפט לתעבורה אין כדי לעורר שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים, אשר תצדיק דיון ב"גלגול שלישי" (ראו והשוו: רע"פ 6512/99 בייליס נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - אור).
(2) אף בענייננו, בקשת רשות הערעור באשר להכרעת הדין מכוונת בחלק ניכר לממצאים העובדתיים של הערכאות הקודמות. בכגון דא, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, על אחת כמה וכמה לאחר שהנושא לובן בשתי ערכאות. הן בית המשפט לתעבורה והן בית המשפט המחוזי בדקו את החומר, וניתחו בפסק דין מפורט את המסקנות העולות ממנו.המסקנות בדבר חלקו של המבקש באירוע והתרחשות התאונה, כפי שפורטו בפסקי הדין, מבוססות על אדנים מוצקים.
(3) אוסיף, למעלה מן הצורך, כי לאחר העיון נראות לי מסקנות בתי המשפט הקודמים לעיצומן. שוכנעתי, כי ההודאות ניתנו מרצונו החופשי של המבקש. אכן עדיף היה - ודבר זה על המערכת החוקרת לשנן ככלל - אילו המבקש מוזהר היה במועד, אך אין בכך כדי לפסול את ההודאות, בין היתר נוכח התמיכה הראייתית ממקורות שונים. הוא הדין באשר לשאר הנושאים שהיו שנויים במחלוקת.
ט. לא מצאתי איפוא כל עילה להעתר לבקשה לרשות ערעור בכל הנוגע להרשעה.
י. באשר לחלק הבקשה הנוגע לעונש, אבקש תגובת המדינה בתוך 7 ימים בטרם אחליט, וכן באשר לעיכוב הביצוע המבוקש. עד להחלטה בעניינים אלה, מעוכב הביצוע.
בחתימת הדברים אכתוב, כי שמתי לבי לכך שאירע כי אנו מצויים היום, על פי הלוח הכללי, במלאת ארבע שנים לתאונה שבה קופדו חייהם של משה בובליל ואלי ברנס עליהם השלום. מועד מתן ההחלטה הוא כמובן מקרי, ואין לו ולהחלטה עצמה כל קשר למועד ספציפי זה, אלא למועד הגשתה של הבקשה (24.2.05); אך חשתי צורך לציין זאת מתוך השתתפות ביגון המשפחות על אבדן החיים שאין עליו ניחומים מפי אדם.